אלי שרעבי 18 מושכים אותי בחזרה אליהם, גוררים אותי ומכניסים אותי במהירות לתוך מבנה . זו התחנה הראשונה שלנו ברצועת עזה, ואני מבין שזה מסגד, כי מבעד לכיסוי העיניים, שעוד לא כל כך הדוק בשלב הזה, אני יכול לראות את הקרקע שעליה אני עומד, ויכול לזהות שטיחי תפילה צבעוניים פרושים על הרצפה . המחבלים, שהצליחו להציל אותנו עכשיו מלינץ' בטוח, ממהרים לסגור את הדלתות . בתוך המסגד יש רגע שקט . אני שומע את הנשימות שלי ואת הבכי של הפועל התאילנדי לידי . המחבלים לוקחים אותנו לחדר צדדי ושם מורידים לנו את כיסוי העיניים ודורשים שנוריד את הבגדים . אני ממצמץ, מביט מסביב ורואה שאנחנו נמצאים בתוך חלל שנראה כמו חדר ישיבות ענק ומפואר עם שולחן ארוך וכיסאות יוקרתיים, כאילו נכנסנו לפגישה עם מועצת המנהלים של תאגיד אמריקני גדול, כאילו אנחנו לא במסגד בעזה . בידיים רועדות אני מוריד את החולצה ואת המכנסיים ונשאר עם תחתוני בוקסר בלבד מול עיניהם הבוחנות של המחבלים, שמתחילים לחקור אותי . הם שואלים בערבית ואני עונה להם בערבית . הם בלחץ מזה שאני יודע ערבית . הם בלחץ בכלל . "מה השם שלך ? " "אלי שרעבי" . חטוף 19 "מאיפה אתה ? " "מקי...
אל הספר