אלי שרעבי 8 להרגיע אותן, אומר להן שיהיה בסדר . הן לא צועקות, לא בוכות, לא מדברות . הן קפואות . מבועתות . את העיניים שלהן, מבועתות ככה, אני לא אשכח אף פעם . אני יודע שכולם מדברים על זה שהכול התחיל בשש עשרים ותשע . אני לא זוכר שש עשרים ותשע . אני זוכר את האפליקציה בטלפון של ליאן מצפצפת ומעירה אותנו בבוקר שבת, חג שמחת תורה, שבעה באוקטובר, אלפיים עשרים ושלוש . ליאן התקינה אפליקציה שמתריעה על צבע אדום . אני לא אוהב את האפליקציות האלה, הן מלחיצות את כל הבית, אבל ליאן התעקשה . ההתרעות מעירות אותנו . ליאן הולכת להעיר את נויה, שישנה בקומה העליונה, ואני מעיר את יהל, שישנה בחדרה בקומת הקרקע, לידנו . ליאן מרגיעה את נויה, אני מרגיע את יהל, אנחנו מסבירים להן שיש התרעות על ירי רקטות מעזה, הן מכירות את זה . אנחנו נכנסים כולנו — אני, ליאן, נויה, יהל והכלבה — לחדר של יהל, שהוא בעצם הממ"ד של הבית . אנחנו לא מבוהלים, זה לא הסבב הראשון שלנו . בקיבוץ בארי כבר היו לא מעט סבבים . גם כשהטילים חטוף 9 לא נוחתים בבארי, אנחנו תמיד רואים את היירוטים ומכירים היטב את הקולות . בתוך הממ"ד אנחנו מדליקים את הטלוויזיה ומב...
אל הספר