חזרת פתאום 208 נכנס ויוצא מעזה, מפטרל בשומרון או שומר בגבול הצפון . אך אם מניחים שמילואים ממושכים מדי שנה הפכו למציאות החדשה שלנו, אפשר לומר שאלו הימים הראשונים של חזרה לסוג של שגרה . את כתיבת הספר התחלנו בעיצומה של המלחמה . תנופת ההתחלה — שהיו בה תחושות של אופוריה, דחיפות, משמעות ואחדות — כבר שככה, וכולנו נדרשנו לתפקד באותה נחישות אך עם הרבה פחות אדרנלין ורוח גבית מהציבור . רוב החטופים עדיין היו בעזה, החזית הצפונית בערה, ועוד לא ידענו שתכף איראן מצטרפת לחגיגה . היה מפחיד, מתיש, ובעיקר — הבנו שזה עוד יהיה ארוך מאוד . אנחנו מסיימים את כתיבת הספר בימים של הפסקת אש . כל החטופים החיים, תודה לאל, חבוקים בחיק משפחותיהם, מה שמעניק לרבים מאיתנו תחושות של נחמה ופשר . אי אפשר לכתוב את זה בלי לצטט את דבריו של אלון אהל בריאיון שנתן לאלמוג בוקר בערוץ 12 , כשסיפר איך נדהם כשראה, בדרכו החוצה מהגיהינום של עזה, את המילואימניקים שיצאו מהבית כדי להילחם למען השבתו : "אני רואה חיילים, זה פאקינג אנשים מבוגרים . זה מטורף . אתה רואה מי נלחם עליך . . . אתה רואה חבר'ה מילואימניקים, זה הורג אותך . זה אנשים מבוגר...
אל הספר