חזרת פתאום 122 הערב, לא זוג שמנסה לגשר על תהום של פערי זמן ומקום בהודעה מוקלטת בווטסאפ . כשיואב נכנס בדלת מגיע החיבוק המיוחל, שרית נרגעת, ומרגישה איך הגוף מתחיל להרפות מכל הסטרס שנאגר לתוכו בשבועות הארוכים של ההמתנה, בקצב איטי, מבוקר, כזה שכל כך מאפיין אותה . היא נינוחה ומרגישה שהערב הזה הולך להיות ממש כפי שחלמה עליו . אלא שאחרי כמה דקות משהו משתנה . היא מרגישה את יואב חסר שקט, מתנועע בחוסר נוחות, להוט, כמו חותר למגע — כפי שהיה כל השבועות האחרונים בעזה, אלא שהפעם זו היא שנמצאת במרחב, לא האויב . יואב מקמץ במילים . הוא אומנם שואל את שרית על מה שעבר עליה, אבל היא מכירה אותו, מרגישה את הקצב, מבינה שבתוך הבטן אין לו עכשיו סבלנות לשיחה . הוא מסיים את הקפה ואומר "אני הולך להתקלח, את באה ? " ושרית מרגישה איך ברגע כל תחושות הציפייה המתוקות מתחלפות בחוסר שקט ובתחושת זרות . היא מרגישה מבולבלת, וחשה את הפגיעות מתחילה לתפוס את מקום ההרפיה . "לא", היא אומרת נחרצות, "אני אסדר פה קצת . לך, אני אבוא כשאסיים" . המילים כמו יצאו מעצמן, הרי אין דבר ששרית הייתה רוצה עכשיו יותר מקרבה, אבל לא ככה . . . הרצון ...
אל הספר