ימשק ים שיותרו 109 מצריך התבוננות בתחושות הגופניות בלי להתערב, לשנות אותן, לנתח אותן או להיאבק בהן . כשהוא הסכים להרגיש את האשמה והבושה — אבל ממש להרגיש בגוף את התחושה הלא נעימה שהרגש הזה מציף — הוא שם לב שהוא חש מחנק, בחילה קלה וצמרמורת . הוא הבחין שהנשימה שלו נעשית שטחית, שהרגליים רוצות לקום ולברוח, שהידיים רוצות להרביץ . הוא המשיך להסכים להרגיש גם כשהמוח ייצר בשבילו מחשבות מפתות כדי להסיח את דעתו . התחושות הלא נעימות הלכו וגברו, עד שהוא חשב שהן יכניעו ויטביעו אותו . אבל זה לא קרה . שנייה אחרי שהתחושות היו בלתי נסבלות ממש — משהו השתחרר . הנשימה נפתחה והעמיקה, והוא חש גל של קור במעלה גבו . זה היה פחד . פחד שהסתתר מתחת לאשמה . פחד מדחייה, מבידוד, מחוסר ערך, מכליה . גם הגל הזה גדל, התעצם — ונרגע . התחושות הקשות התפוגגו והגיע גל של התרגשות והודיה . הוא מצא את עצמו מודה על מזלו הטוב, על אשתו ועל ילדיו . הלב שלו שוב נפתח והוא היה יכול להרגיש כמה הוא אוהב אותם . כי כשאנחנו הודפים רגשות — אנחנו הודפים את כל הרגשות, גם הנעימים והטובים . פעולת ההתנערות מהירה ויעילה כל כך, שפעמים רבות אפילו לא ...
אל הספר