היינו הקונספציה 224 לא רק בזיכרון, אלא בגוף עצמו . השמיעה שלי, שנפגעה בפיצוץ, כבר לא חזרה להיות מה שהייתה . לעיתים מצאתי את עצמי שומע צליל מבלי לדעת מאיפה הוא מגיע, או מסתובב לכיוון הלא נכון כשנשמע פיצוץ . זה אולי נשמע פרט טכני, אבל בשדה הקרב, חוסר היכולת לאתר מקור רעש כמוהו כהליכה עם עין אחת עצומה — וגם עם הבעיה הזאת, כידוע, נאלצתי להתמודד . גם בפיצוצים עצמם משהו בי השתנה . ההדף גרם לי להתכווץ חזק יותר מבעבר, והמחשבה הראשונה כבר לא הייתה תמיד על הצעד הבא, אלא על עצם הפגיעה האפשרית . הפכתי, במובן מסוים, לקצת יותר פחדן — לא פחד שמקפיא אותך, אלא תגובה אחרת, זהירה יותר, אולי גם מהססת יותר, שבאה ממקום שהגוף לא שוכח . ועדיין, לא היה בי אפילו גרגיר של מחשבה בסגנון "שרדתי, אז למה לי לחזור" . החזרה הייתה עבורי מובנת מאליה, המשך ישיר של מה שהתחיל בשבעה באוקטובר . בעיניי, עם החזרה לפלוגה התאפס המונה — אני נמצא על אותו קו זינוק עם כל לוחם אחר, עם אותם סיכויים ואותן משימות . אבל בתוך כל התקפה או היתקלות ידעתי שאני לא אותו אדם שיצא מהשטח בפעם הקודמת . צבא אחד, שתי מטרות אחרי מתקפת שבעה באוקטובר ולק...
אל הספר