היינו הקונספציה 142 מקרה נוסף שבו הבנתי את כוחן של מילים שלא במקומן אירע כמה חודשים לאחר מכן . פגשתי את קצין השריון שהחליף אותנו בש"ג של הקיבוץ באותו הלילה . "תשמע, גולן", הוא אמר לי, "נלחמתי בעוטף כבר משבת בצהריים, אבל עצימות קרב כמו שחווינו אחרי שהלכתם לא פגשתי בשום מקום . לצערי לא הצלחנו להתמודד עם כל האירועים — נשארו לנו שני טנקים בלבד במקום ששת הטנקים שלקחתם איתכם" . גם הוא לא התכוון לומר את זה כביקורת . אך גם הפעם כל מילה דקרה אותי כמו סכין בלב . אני מאמין שכל אדם סוחב שק חרטות משלו . בתוך השק הזה יש החלטות ישנות וחדשות . חרטות זוגיות, אישיות, מוסריות, פיקודיות . ההצצה אל תוך השק וההתעסקות במה שאנחנו מוצאים בתוכו תמיד כואבת . לעיתים היא מצמיחה אותנו . בפעמים אחרות היא מרסקת אותנו מחדש . ביהדות אנו מאמינים כי יש תשובה בעולם, ומכל מעשה עלינו לצמוח ולהגיע להישגים גדולים יותר . מאז פרוץ המלחמה אני מסתובב עם ההרגשה שמתוך השק האישי שלי, מתוך הקושי והכאב, יצמח אדם טוב יותר . מנגד, אני חש כי מרגע שעליתי על מדים אינני עוד אדם פרטי, אלא כולי שייך לציבור, לעם ישראל . ובציבוריות הזו כלולה גם...
אל הספר