היינו הקונספציה 14 הפנים שלך מלאות דם ! רד למטה ! " אני מזהה את הקול הזה . זה ליפשיץ . "אני לא רואה כלום ! " אני משיב . "מה מצבי ? " "פצוע בפנים ובעיניים . חייבים לפנות אותך ! " אני עולה בקשר . "תחנות ארגנטינה, כאן קודקוד . אני פרח . שתיים, לסגור מעגל על החוליה . ארבע, תתקדם לעמדותיי . משנה, תפוס פיקוד על המסגרת . אני פרח" . האצבעות שלי ספוגות בדם שאני לא יכול לראות . אני ממשש בעיוורון את כפתורי הקשר, עובר לתדר הגדודי . "קודקוד, כאן ארגנטינה . אני פרח" . הכאב גובר . אני קורס לתוך הצריח . ליפשיץ ומיכאל מנסים לעצור את הדימום, מכינים אותי לפינוי . ניקו מביט לאחור, רואה אותי ומחליט : בלי לבקש אישור הוא חוזר לאחור נגד כיוון התנועה, דרך האש, אל הטנק של ברוס הסמ"פ, שם נמצאת עדי, הפרמדיקית הפלוגתית . אנחנו נעצרים לידם . הצוותים מעבירים אותי בין הטנקים . עדי חותכת את הסרבל, בודקת, מדווחת בקשר : "פגוע ראש, פצוע קשה, מאבד הכרה, דחוף לפינוי" . ברוס מוביל את הטנק במהירות אל עבר נקודת הפינוי, המנחת שעל חוף הים . קצב המנוע, סיבוב, עצירה . אני חוזר להכרה, שומע רעש של מסוק מתקרב אבל לא נוחת . דיווח בקש...
אל הספר