אמריקה השנייה | 216 שחייתה חיים קשים . קולה נשמע כמו זה של ילדה קטנה, אולי אפילו של פעוטה . קול שקט, מובן בקושי ועצוב מאוד . נתתי לאישה את כרטיס האשראי שלי, והיא נראתה לגמרי לא מוכנה לכך . "אנשים בדרך כלל משלמים במזומן", היא הסבירה . אמרתי לה, "כן, אבל כמו שאמרתי בטלפון — אני משלם באשראי . אוכל לקפוץ לכספומט אם זה יותר נוח לך" . "אוי, סליחה, כנראה שכחתי . אבל זה בסדר, יש לנו איזה מכשיר כזה איפשהו כאן" . היא הלכה להביא את אחד המכשירים העתיקים ההם — כאלה שמעתיקים את פרטי הכרטיס על גבי טופס נייר צהוב . כשהושטתי לה את הכרטיס, עיניה התחננו אליי, כאילו הייתה אסירה בחייה . "אני מקווה שתהיה לך שהות נעימה", אמרה, והמשפט שלה נשמע מוזר מאוד . הרי הסברתי לה בטלפון לפני פחות משעה שהחדר בכלל לא בשבילי — הוא בשביל אימא שלי, שכרגע חסרת בית . "טוב", אמרתי לה . "תודה" . עתה זה סיימתי את לימודיי בפקולטה למשפטים של ייל . הייתי עורך לשעבר בכתב העת המשפטי היוקרתי של האוניברסיטה, וחבר מן המניין בלשכת עורכי הדין . רק חודשיים קודם לכן אושה ואני התחתנו ביום יפהפה במזרח קנטקי . כל המשפחה שלי הגיעה לאירוע, ושנינו...
אל הספר