פרק פ 1 | 183 המלצותיהם כבר זכו לאמוני . הקשבתי להם כמעט כל יום, נבחנתי אצלם, הגשתי להם עבודות . אהבתי מאוד את אוהיו ואת כל חוויותיי שם, אבל לא יכולתי להפקיד את גורלי בידי אדם שלא הכרתי . ניסיתי לשכנע את עצמי לעשות זאת . אפילו הדפסתי את הטופס ונסעתי איתו לקמפוס . אבל כשהגיע הרגע, קימטתי אותו וזרקתי לפח . ג'יי-די לא ילמד משפטים בסטנפורד . החלטתי שאני רוצה להתקבל לייל יותר מאשר לכל מוסד אחר . הייתה לה איזו הילת קסם . הייתה לה, בזכות כיתותיה הקטנות ומערכת הציונים יוצאת הדופן שלה, תדמית של דרך נינוחה להתחיל קריירה משפטית . אבל רוב הסטודנטים שם הגיעו ממוסדות פרטיים ויוקרתיים, לא ממכללות ציבוריות ענקיות כמו שלי, ולכן הנחתי שגם הפעם אין לי כל סיכוי להתקבל . ובכל זאת מילאתי את הבקשה באתר ; זה פשוט היה קל יחסית . אחר צוהריים אחד, בתחילת האביב של שנת 2010 , הטלפון שלי צלצל ומספר לא מוכר מקידומת 203 הופיע על הצג . עניתי, ובצידו השני של הקו היה מנהל הקבלה של בית הספר למשפטים של ייל, שהודיע לי שהתקבלתי ללימודים בשנה הבאה . התרגשתי עד השמיים וקיפצתי בבית לאורך כל השיחה, שנמשכה שלוש דקות . כשסיים את ...
אל הספר