אמריקה השנייה | 124 לה את הרישיון, ובאותו בוקר קיבלה שיחת טלפון שאמרה שעליה להגיש דגימה עד סוף היום . השתן של מאמו היה מזוהם בחצי תריסר תרופות מרשם, ואני הייתי המועמד היחיד . בקשתה של אימא לוותה בתחושת זכאות מוחלטת . לא הייתה בה טיפת חרטה, שום תחושה שהיא מבקשת ממני לעשות משהו לא נכון . וגם לא היה בה שמץ אשמה על כך שהפרה עוד הבטחה שלעולם לא תשתמש שוב בסמים . סירבתי . כשהיא חשה בהתנגדותי היא החליפה טקטיקה . היא הפכה מתנצלת ונואשת . היא בכתה והתחננה . "אני מבטיחה שאשתפר בעתיד . מבטיחה" . שמעתי את זה כבר אינספור פעמים בעבר, ולא האמנתי לזה, אפילו לא קצת . לינדזי אמרה לי פעם שמעל לכול, אימא היא שורדת . היא שרדה בילדות שלה, היא שרדה מן הגברים שבאו והלכו . היא שרדה מן ההסתבכויות החוזרות שלה עם החוק . וכעת היא עושה כל שביכולתה כדי לשרוד מהיתקלות עם מועצת הסיעוד . התפוצצתי . אמרתי לאימא שאם היא רוצה שתן נקי, שתפסיק לדפוק לעצמה את החיים ותוציא אותו מהשלפוחית שלה . אמרתי למאמו שהעובדה שהיא מאפשרת לאימא להמשיך ככה רק מחמירה את המצב, ושלו הייתה עומדת על שלה לפני שלושים שנה, אולי אימא לא הייתה צריכה ...
אל הספר