אחי, אתה חייב לי נגב | 181 האירוע היה מרשים ומרגש . מאות אנשים מילאו את המקום . האווירה הייתה מיוחדת — מכובדת, שקטה, מחוברת . לצד האבל, הכאב והשכול, הורגשה גם תחושת חיות של קהילה חזקה . כשנכנסתי, ראיתי חיילים מכל היחידות שהיו מעורבות בקרב — נציגי יס"מ, יהל"ם, צנחנים, מתפ"א — כולם משוחחים ביניהם, משלימים פערים בפעם הראשונה . לא הייתה לנו הזדמנות כזו לפי כן, כולנו גויסנו והמשכנו בחיינו עמוק לתוך המלחמה . פתאום ראיתי כמה הצורך בהשלמת המידע חיוני לכולנו, כמה אני לא לבד במסע הזה . שני קצינים בדרגת סא"ל שוחחו איתי, כל אחד סיפר על הקרבות שהיו בשעות המוקדמות של היום, לפני שהגעתי לשם . הם סיפרו איך נפצעו, נגמרה להם התחמושת והם נסוגו לאחור . עוד חלק בפאזל הושלם . הטקס עמד להתחיל, עוד מעט תורי לנאום . ככל שהתקרב רגע הנאום שלי שיניתי את דעתי — ראיתי את הלוחמים הרבים שהתכנסו, את המבט בעיניהם כאשר שוחחו ביניהם על כל הפרטים והחוויות, שאלו שאלות, השפילו מבט כשעלה זיכרון קשה, ופתאום הבנתי — הנאום הזה צריך לפנות לא אל חברי הקיבוץ, אלא קודם כול אליהם, אלינו, הלוחמים, שהגענו לכאן לא מוכנים, עשינו מה שיכול...
אל הספר