הדרך הביתה | 117 ניסה אט לאט לתמרן בין הגופות, לא לפגוע בהן חלילה, לא להשחית שום צלם, בטח לא אחרי שכבר חולל ביד גסה . ניסיתי להסיר את עיניי מצידי הכביש ולשמור על מבט קדימה, אבל התמונות שנקלטו בזווית העין לא עזבו אותי . תחושת אשמה התעוררה בי — איך אנחנו ממשיכים לנסוע, משאירים מאחור את כל זה, כאילו דבר לא קרה ? כל גופה הייתה כמו זעקה אילמת, וכל מעבר ליד אחת מהן היה כמו חתך נוסף בנשמתי . השקט בכביש היה נורא . כל כך רציתי שמישהו יצעק שם, ישווע לעזרה, אבל לא . דממת מוות, כפשוטו . קיוויתי שאנחנו לא פוגעים בשרידים שלהם . זכרתי היטב את המראות מבארי, את ההשחתה והביתור, את חלקי הגוף המפוזרים . רק שלא נפגע בשום דבר, רק שלא נשחית . עד היום אני מתחרט שלא עצרנו בצד, לנסות לתעד עוד קצת . במקום זה מיהרנו לצאת ולא לחטוף אש מהצדדים . הסוללה של הטלפון שלי קצת התמלאה מאז שחיברתי אותו למטען בתחילת הנסיעה . כשהדלקתי אותו, עצרתי את נשימתי . נזכרתי פתאום בכל אותן שיחות שניהלתי במהלך היום . אנשים לא הפסיקו להתקשר, לחלקם עניתי, לחלקם לא, אני לא זוכר אפילו מה נאמר שם תוך כדי הקרב . ועכשיו, האם אני מוכן להתמודד ע...
אל הספר