להתראות חיים | 47 דקה עברה . הטלפון צלצל שוב . הקצין היה על הקו . הקול שלו היה קצר, חד . "נמרוד . . . אין אמבולנסים . אין מכבי אש . אין רחפנים . אין כלום" . התא"ל מסתכל עליי, "נו ? יש לך אמבולנסים ? הם בדרך לכאן ? " "אני על זה", אני עונה לו . תוך כדי, הוא ממשיך לחלק פקודות בקשר . אני שומע שברי מילים — טנק שרוף, הרוגים, פצועים . יכול להיות ששמעתי גם על חטופים ? תמונת המצב האפוקליפטית מתחילה לחלחל מחדש, וההבנה מכה בי — נראה שבסוף הכול באמת קורה, שהסיוט שפחדנו ממנו הפך למציאות, וגם צה"ל הגדול והמקצועי מתקשה להגיב . המצב לא בשליטה . בנוסף, אין אמבולנסים . זה אומר שכמות הפצועים וההרוגים מטורפת, שאנשים שוכבים שם, מדממים, מחכים שמישהו יגיע . חייבים להציל אנשים ! קיריל ואני מתחילים לחשוב איך אנחנו פורצים את המחסום, מבינים שאין שום תוחלת בכך שנמשיך לעמוד כאן כנציגים של פיקוד העורף מטעם עצמנו . חייבים לזוז . אנחנו מתחילים לחפש דרכים לעקוף את המחסום . בזמן שדיברתי עם הקצין, התקרב לאזור רכב משטרתי מבצעי של מתפ"א, יחידת התגובה המהירה של המשטרה . ניגשתי אליהם, נעצרתי מול אחד מהם ואמרתי ישירות : "אחי...
אל הספר