12 | אחי, מסביב הדממה רועמת, מחרישת אוזניים, שקט אפוקליפטי שמכה בי מבפנים . זו לא דממה רגילה ; זו דממה של יקום שלם שנעצר, כאילו העולם כולו קפא בהלם נורא . שתיקה מזועזעת, מבעיתה, שרק מעצימה את האילמות הפתאומית שלי — אני פותח את הפה, מנסה להוציא משהו, אבל המילים כאילו קבורות עמוק בתוכי . לפתע קיריל מופיע, שותק, רק מחכה . אני צועק אליו, "יש לך אטמי אוזניים ? " — הרעש של הדממה כבד מדי, אליו מצטרף מקלע הנגב הרועם, ואין לי לאן לברוח מזה . אחד הלוחמים לידי נותן לי אטם אחד, אני חותך אותו לשניים ומכניס לאוזניים, מנסה להטביע את השקט המזעזע, אבל שום דבר לא נרגע . הדממה הזו, השקט המחריש, מתחיל לבעבע מתוכי, ובדיוק אז אמנון מתפרץ, כמו הד רחוק, בקול שלא מפסיק לזעוק : "שוחטים אותם . . . טובחים בהם בבארי . . . מה אנחנו עושים כאן ? " הצעקה שלו מטשטשת הכול, העולם נצבע בשחור-לבן, אנחנו כבר לא בנתיבות — אנחנו ברחובותיה של קישינב, עיר ההריגה, בעיצומו של הפוגרום . אני שומע את אמנון צועק ביידיש, עד שהקול שלו מחריש הכול, כאילו נבלע באפלה המוחלטת . ואז עשן . עשן שחור סמיך מיתמר לשמיים, עשן של משרפות, הררי אפר א...
אל הספר