318 | תחנות 7 , פקדה אותנו השעה השיירה נעצרה בסמטה צרה להתארגנות . המרחב היה שקט . קדם סרק את הסביבה דרך הקטלנית של הנמ"רה שלו, מרגיש איך אי- השקט הפנימי גובר . האווירה הייתה רגועה מדי — שקטה מדי . זאת הייתה תחושה ברורה של כניסה למארב . לפתע בקעה מהקשר צעקה חדה : "תירה בו ! " "במי ? ! " שאל קדם, מחפש את המטרה, ואז הוא ראה אותו — מחבל, במרחק של 20 מטרים בלבד, רץ ישירות לעבר הנמ"רה של דולבן . קדם לחץ על ההדק — כלום . רק נקישה מתכתית, חסרת אונים . מעצור . הוא ראה את הנמ"רה של דולבן מזנקת לאחור בניסיון נואש לדרוס את המחבל, אבל המחבל חמק והצליח להיצמד לדופן הכלי . קדם צפה, קפוא, כשהמחבל הצמיד את המטען לגוף הנמ"רה — והתפוצץ . פינוי פצועים . "אתה חי, ויש לך רגל" חלפו עשר שניות בלבד . עבור קדם הן נדמו לעשרות שנים . לפתע רצו לעברם שתי דמויות, משתעלות ומתנשפות — דולבן הסמ"פ, פניו מדממות ורגלו פגועה, ואיתי הקשר, שכמעט נחנק מהעשן . קדם הבין מייד שלא כולם יצאו מהכלי הפגוע . הוא הביט באלכס חברו, והשניים זינקו יחד אל הסמטה המסוכנת . באותו הזמן שמע מג"ד 12 , סא"ל שחר ברקאי, את הפיצוץ, יצא מהנמ"ר שלו ו...
אל הספר