אבא בא 220 הסטנט . קשה להאמין שהמום הלבבי שהדיר שינה מעיני כשהיא היתה ילדה קטנה, פתאום ממלא אותי בתקווה . רק בקושי אני מצליח לא לצעוק את המילים האלה . רוני שרדה ! אני רוצה להכות באגרופי בהגה . לא ייתכן אחרת . רוני שרדה ! היא חטופה ומוחזקת על ידי פלג קיצוני שמעדיף לא לחשוף את קלפיו . הנה בית הקברות הצבאי במודיעין . מי היה מאמין שכך ישתנו חיינו, וששרון ואני נמצא את עצמנו עוברים מבית קברות לבית קברות . "נשארנו אחרונים", אני לוחש לשרון . "תפסיק ! " היא גוערת בי . אני שותק . "רוני חטופה ! " היא לוחשת . ענת סופדת לבתה . שרון בוכה . השותפות הזאת שבין אמא לבת, שותפות שרק אימהות לבנות מכירות ויודעות, פוגעת לה בבטן הרכה . גם בינה ובין רוני התקיים מין סוג של קשר עמוק ומיוחד כזה, קשר שלי לא היתה בו דריסת רגל . "הן לביאות, אחת אחת", שרון אומרת לי כשאנחנו שוב נמצאים לבדנו במכונית ואני נוהג בדרך חזרה הביתה, "ככל שמכירים אותן יותר, מצטיירת תמונה מעוררת יראת כבוד" . אני נכנס לכביש 6 . "זוכרת שהיתה לי תוכנית לגנוב את הטלפון של רוני כדי להשיג את המספרים של המפקדים שלה ? " לא ברור לי למה דווקא עכשיו נזכרת...
אל הספר