םו 2 59 בלב אני מתפלל ששרון לא מבינה מה מכילות המכולות, אבל אני מבין היטב . גופות . אני צועד לכיוון הכניסה, מושך את שרון אחרי, ושנינו נדחקים אל לב הכאוס . חברתנו, שקלטה את מצוקתי והבטיחה לי בטלפון לקבל את פנינו, מקיימת את הבטחתה . היא אמנם אחות אחראית באחת המחלקות, ואליה רוני לא הגיעה, וזה ודאִי, כי היא בדקה, אבל היא תעשה הכל כדי לאתר מישהו שיודע יותר ממנה . "בבקשה תגידי לנו את האמת", אני מתחנן בפניה, "אם רוני אינה בחיים, תגידי לי שהיא אינה בחיים . ואם היא פצועה קשה, תגידי לי שהיא פצועה קשה, והאם אפשר להגיע אליה . רק דבר אחד אל תעשי ! אל תנסי לרכך ! אל תעלימי . אנחנו חייבים, אבל ממש חייבים, חייבים, להבין מה קרה לבת שלנו . ואף אחד לא עונה על השאלות שלנו" . היא מחייכת חיוך נבוך, עצוב . "אקח אתכם אל העובדת הסוציאלית הראשית של בית החולים", היא אומרת, "אולי היא תדע משהו" . באולם חדר המיון הרעש מחריד . זה רעש של בכי וצעקות, לעיתים גובר הבכי ולעיתים גוברות הצעקות, ואנשי הצוות, בשילוב עם יחידת האבטחה, עושים ככל יכולתם כדי להרגיע ולעשות סדר בכאוס . עכשיו אנחנו יושבים מול העובדת הסוציאלית הראשית...
אל הספר