אבא בא 38 ושכל הניסיונות ליצור איתה קשר נכשלים . כולם רוצים לעזור . מוכנים לעשות הכל . אני לא עוקב אחרי סדר הכניסה . הדלת פתוחה, וכל מי שרוצה להיכנס, נכנס . פני כל הבאים מודאגים . הידיעות שמגיעות מהדרום מספרות על בוקה ומבוקה ומבולקה . עדיין לא נראה שהושגה שליטה של כוחותינו במצב . "מה קורה ? " שואלים הנכנסים . "שמעתם מרוני ? " "מישהו מהצבא יצר איתכם קשר ? " "מישהו מהצבא הסביר לכם למה היא לא עונה לכם ? " "לא שמענו כלום", אני אומר, והתחושה שהקרקע נשמטת מתחת רגלי כי אפילו הצבא לא מסוגל להשיב על שאלותי, גורמת לי לתעוקה בחזה, שהולכת ומתעצמת עם זרם ההודעות שמגיעות אלי מאנשים שאני לא מכיר . קבוצת ווטסאפ של אנשים שעד לרגע הזה לא הייתי מודע לקיומם, בני משפחה של התצפיתניות, מוקמת . יצרה אותה אחות של אחת מהן . עכשיו כבר ערב . רק לפני שעות ספורות היינו שרון ואני אנשים פרטיים . היינו משפחה קטנה וחמה מצור יצחק, אנשים אנונימיים, הורים לחיילת בצבא ההגנה לישראל, רב"ט רוני אשל, תצפיתנית ותיקה בבסיס נחל עוז . בבת אחת נהיינו לחלק מקבוצה של הורים שאנחנו לא מכירים, שהמכנה המשותף לכולם הוא היעלמותן של הבנות ....
אל הספר