• 80 • החצץ, אני מזכירה לעצמי שקוראים לי כריסטינה . אני מביטה במראה ושואלת את הנהג החירש למה קוראים לי כריסטינה . אני לא נראית רוסייה . הנהג החירש שותק . אני מקללת קצת בשפה שנשמעת לי חמוּרה ( בסקית ? ) ותוהה לכמה נסיעות כאלו כבר יצאתי . השמיים נראים מוזר . אין כוכבים, אין עננים, אין ירח . אני נכנסת לפאניקה . משהו לא בסדר, אני חושבת לעצמי ואז חושבת על המושג עצמי וכל רעיון העצמיות הזה נשמע לי מגוחך . כאילו, מי אני בכלל ? אנחנו עוצרים . למה עצרנו ? אני שואלת את הנהג, אבל הנהג לא מגיב . מעניין על מה הוא חושב . אולי הוא חושב על מים . אני חושבת על מים . אני צמאה . אני שולפת בקבוק מים וכשאני שותה את המים אני מגלה שאין להם טעם . האם למים יש טעם ? ככל שאני חושבת על זה, אין לי מושג מהיכן הגיע הבקבוק . אני שומעת זמזום . הזמזום מתגבר והופך לבלתי נסבל ובדיוק כשבא לי לצרוח, הוא נפסק . אני לוקחת נשימה עמוקה ונרגעת . אני סופרת עד חמש . אני מנסה להיזכר האם יש ספרה אחרי חמש • 81 • ומחליטה שאין . עלייך להתנהג בטבעיות, אומר לי קול בראש . זה לא הרודיאו הראשון שלך . אני בטוחה שעליי לעשות משהו אבל לא ברור מה...
אל הספר