שי שניידר־אֵילת

• 71 • 4 אַחַר כָּךְ בֵּין סְדִינָיו פָּקַד לִי הַקָּצִין : בִּלְעִי . וּבָלַעְתִּי מְלוֹא הַפֶּתֶק, הֶחָרִיף, הַמַּר . וְכָל הַלַּיְלָה כְּכוֹכָב זָהַר הַטֶּלֶפוֹן בִּבְנֵי מֵעַי, הִלְהִיט זִכְרוֹן עֵינֵי הָעֶלֶם אֹפֶל גְּנִיחוֹתַי, וּכְכָל שֶׁהִתְגַּלְגַּלְנוּ, כָּל הַלַּיְלָה, כָּךְ וְכָךְ, נָח בְּנַרְתִּיקוֹאֶקְדָּח . לְצַד מִטָּה עַל הַשִּׁדָּה . כְּמוֹחִידָה . 5 מֵאָז חֲלוֹם חוֹזֵר : אֲנִי מְנַסָּה וּמְנַסָּה לְהִתְקַשֵּׁר . מִטֶּלֶפוֹן קַוִּי, נַיָּד, מִצִּבּוּרִי, וְאֵין עוֹנֶה לְצִלְצוּלִי, לְטִלְפּוּנִי . אֵין אַחֵר בָּעֵבֶר הַשֵּׁנִי . אֵינוֹ מֵשִׁיב לִי בַּחוּרִי הַנֶּעֱלָם שֶׁבְּעֵינָיו יַלְדָּה . אָבַד כְּאַגָּדָה וְהָאֶקְדָּח, בְּפֶתַח הַדְּבָרִים . כּוֹכָב זוֹהֵר מְלוֹא הַכּוֹס, שְׂרָף וַחֲלוֹמוֹת חוֹזְרִים .  אל הספר
מקום לשירה