• 53 • שחורות ונמרצות מאי פעם, מסכסכות את אותיות השיר, מידמות לסימנים של ניקוד . אני מוחה אותן בכף ידי, ממהרת לסלקן . אחדות מהן נמעכות באצבעי, ואילו אחרות מצטרפות מיד — ששות אלי קרב . מבעד למסך הנמלים אני קוראת לבסוף, בקושי, את השורות החותמות את שירה של יונה וולך : ״הִיא גָּמְרָה אֶת כָּל הַשּׁוֹקוֹלָדוֹת / וּמָחֲתָה הֵיטֵב אֶת פִּיהָ / שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ הַנְּמָלִים״ . אבל הנמלים כבר באות, באות בהמונים . אני מרימה את ספר שיריה של וולך, ומגלה לתדהמתי קן נמלים פעור תחתיו . אני מניחה את הספר חזרה על מקומו שבשולחן, ושומטת את העט מידי . נדמה הדבר כאילו הנמלים נושאות אותיות אחדות למקום אחר, משנות את אופיו של הטקסט הכתוב, ומנסחות מילה חדשה : נְמָלָה .
אל הספר