• 107 • "הבן שלי הוא המת עכשיו, זה הוא מת, מוסי, את יודעת," קולה של רבקה נשבר ככל שהיא קרבה אל חנה, כעת השתיים ממש צמודות, סנטימטרים בודדים . "וחוץ מזה, איזה מין דבר זה שעוד לא תהיה מצבה אבל תהיה כבר אנדרטה, אין שום משק שאצלו ככה עושים" . פניה של חנה מתרוממות לאט כלפי מעלה, מהגלגל, ראש אל ראש היו עכשיו שתי השכולות . "האנדרטה זה החלק שלי, בקבר תעשי מה שבא לך" . "לא, לא, לא יקרה . יצטרכו להכניס אותי ביחד עם מוסי" . רבקה מרימה עוד יותר את קולה . "תמיד היה לך חוש לדרמה, רבקי, עוד בקפריסין, מוסי לא הראשון וגם לא יהיה האחרון, אז מספיק . ואל תחשבי ששכחתי שאת היית מאלה שהיו נגד שאני אעצב את המצבה של חנן, אם לא הייתי שוברת ועושה חדש עד היום הוא היה תקוע עם הגוש אבן המכוער עם האותיות בצבע קקי של הצבא . " חנה התרוממה, עכשיו הן עמדו גוף אל גוף, רבקה נמוכה בשני ראשים מחנה, כושר הדיבור שלה אמור לכפר על כך, המילים נבלעות לה, לרבקה, זאת שתמיד עמדה זקוף וירתה מונולוגים ארוכים . "איך את לא מתבייש . . . איך לא . " וחנה מולה שותקת, לא • 108 • מתכוונת לזוז מילימטר, האנדרטאות זה היא, חשבה, ומוסי הנסיך לא יו...
אל הספר