שירה מזוז

• 91 • אצבעות בול ולה אחת פחות מאז התאונה . אז מה ? לו יש פין ולה יש פות ובכל השאר הם דומים זה לזאת . אז מה ? אז מה, אז מה מאוד ? אין להם שתי מילים לומר זה לזאת . היא שמה מוזיקה . הוא שומע את המוזיקה שהיא שמה דרך הקיר, בצלילים עמומים ולא נעימים . הוא מתעצבן, היא נהנית . היא רוקדת לעצמה והוא יושב על המרצפות החשופות . כשהשיר נגמר, היא שומעת את קול יבבותיו מבעד לקיר . אחר כך שניהם יושבים במרפסת, ביניהם חוצצים רק סורגים . היא מעשנת סיגריה, רגל אחת מוצבת על שרפרף . הוא יושב על כורסה מאובקת שאיבדה את צבעה משמש ומסתכל על המעקה . הם לא מחליפים מבט מפאת נימוס, אבל שומעים זה את נשימותיו של זה . הוא בוכה בלילה על ההיא שגומרת אי שם בגבעתיים, עם איזה מישהו שהיא אוהבת . היא כבר לא תבכה על ההוא שלא רצה . הוא מסתכל שוב מעבר למעקה וחושב כמה קל . למחרת, היא שרועה על המיטה . החדרון הקטן שלה כמו הולך וצר, לא יצאה מן הבית כבר שבוע . היא שוב שמה מוזיקה והפעם הוא מאזין, כי הוא זוכר את צורת אוזנה מבעד לסורגי המרפסת, אוזן עצובה, • 92 • וקול נשימתה . הוא ניגש למרפסת אך היא לא שם . פיתוי המעקה . הוא מדליק טלוויז...  אל הספר