יעל הוניג

• 69 • הנהג מביט בבועז בעיניים עגולות כשני שזיפים אדומים ומהנהן באיטיות . ״לאן אתם מגיעים בשעה מאוחרת כזו ? ״ • היא מחפשת דרך להעביר את ריח הסיגריות מבגדיה, אבל אין איתה בושם . ״לא מריחים כלום, זוהר״ . היא מבקשת לחזור אליו הביתה כדי שתוכל להחליף לחולצה נקייה מהארון שלו . הוא גבוה ממנה בשני ראשים ורחב בחיבוק אחד . ״מצטערת שאנחנו הולכים הרבה, פשוט לא בא לי שאימא שלי תגלה ותעשה סרטים״ . האור בפנסי הרחוב כבה לרגע, זוהר מדליקה פנס . ״לא צריך״ . כבר כמה שבועות היא מרגישה שהוא מסתכל עליה אחרת . האישונים שלו מתרחבים בעיניו ככתם שמן על פיסת בד . היא לא בטוחה שהיא יודעת לגעת בו נכון . לפעמים כשהם יושבים קרוב, היא מצמידה ברכיים ומשעינה אותן עליו . אחרי שהיא עושה את זה הוא בולע רוק באיטיות, וכמעט תמיד מפסיק באמצע המשפט . • 70 • הם הולכים בשקט לביתו . הוא נבהל כשהיא שותקת . הוא לא בטוח שהוא יודע לדבר איתה נכון . לפעמים כשהוא שואל אותה משהו לוקח לה כמה רגעים להשיב . ג׳יפ הטויוטה השחור עובר אותם וחונה בקרן הרחוב . ״תראי מה זה, זוהר, משפחת ורדי מזמינים אורחים באמצע הלילה״ . • לאחרונה אין איש שמלטף אות...  אל הספר