• 41 • לעולם . מה שנותר ממני הוא צללית מטושטשת, מוקפת זוהר גדול, המרחפת אי שם במרחב, כמו חפץ שנמוג בערפל . השאלה הנוראה "מי אני בדיוק" נֵעוֹרה אז לחיים בתוכי, כמו גוף חדש לגמרי, שגידל עור ואיברים שאינם מוּכרים לי כלל . התשובה דורשת צלילות גדולה ומעמיקה מכפי יכולתו של המוח . כל מה שיש לו היכולת להיטלטל בתוך גופי, מיטלטל, נאבק ומתקומם בעוצמה רבה יותר, עמוקה יותר מהרגיל . הכול משווע לפתרון . לעתים אני מוצא את החדר בדיוק כפי שאני מכיר אותו, כאילו לרגע עצמתי ופקחתי את עיניי ; בכל פעם החדר ברור יותר − כפי שנוף המופיע מבעד למשקפת נעשה יותר ויותר מאורגן, בזמן שאנחנו חודרים תוך כִּוונון המרחק, דרך כל השכבות השקופות שבתווך . בסופו של דבר אני מזהה את עצמי ומוצא מחדש את החדר . זאת תחושה של שיכרון קל . חומריותו של החדר דחוסה באופן בלתי רגיל, ואני חוזר בעל כורחי אל פני השטח של הדברים : כעומקו של גל הבלבול, כך גבוה שיאו ; מעולם, בשום נסיבות אחרות, לא הרגשתי בחדות כזאת, כמו ברגעים אלה, שכל עצם צריך לתפוס את המקום שהוא תופס, ושאני צריך להיות מי שאני . לפרפור שלי בחוסר הוודאות כבר אין בשָׁלב הזה שֵם, אי...
אל הספר