ארבעה פנים של תקווה בעקבות ספר איוב

64 חנוך בן-פזי ילקוט מורשת 39 אף הוא בציפייה לגזר הדין“ . אלא שאז מגיעה התחנה הרביעית של הספר, התחנה שאותה כנראה יכול וולפסקהל לכתוב רק בשנה הזאת של סוף המלחמה ומיד לאחריה, זוהי התחנה המשיחית . התחנה הסופית : איוב-משיח . משיחיות זו אינה נשענת על התקווה כמו אצל אדמנוד פלג או כמו אצל ארנסט בלוך, דהיינו לא הבטחת הגאולה ולא דמותו של הגואל המבטיח גאולה . להפך, זוהי דמותו של איוב המקבל עליו את התפקיד המשיחי . המשיחיות כאן מתחילה מן העבר ומסתיימת בהווה, עוברת מלשון נסתר ללשון נוכח . תולדות העם היהודי מכוונות מעתה אל האדם הנוכח — אל ה“אתה“, זה המוכן ללכת בדרך שהיא מוארת וחשוכה לסירוגין . מאז אברם, “דרך חייה ומותה של העיירה ( סמל הקיום היהודי ) , באמירת ‘קדיש‘ הגואלת את המוות, ועד משיח 40 שאינו יכול להיות כי אם האתה“ . הספר מסתיים בדיבור שמזכיר עד מאוד את דיבורו של בובר, שכן זו השאלה הפונה אל האדם לקבל עליו את התפקיד המשיחי : “ומי אם לא אתה ? / ומתי אם לא היום ? / והיכן אם לא כאן ? “ ההפתעה של התחנה איוב-משיח היא בפנייה של השיר אל איוב עצמו, כאומר לו אתה זה שצריך לגאול את המצב : “איוב — אתה . 4...  אל הספר