לשון חכמים ושאלת הקשר שלה ללשון המקרא בפירוש רמב״ן לתורה

146 אליאור בביאן בלשנות עברית 78 : תשפ״ה בימי הביניים הביעו את העדפתם ללשון המקרא באופן מפורש . מנחם בן סרוק כותב : ״אין מביאין ראיה מלשון חכמים״ ( פרנק, תשע״א – תשע״ב, עמ׳ 79 ) . עימו נמנים גם תלמידיו ואבו אלפרג׳ הרון הקראי, שייתכן שגם הושפעו מתהליך חוץ-לשוני בדמות הקראות, שאבו אלפרג׳ דגל בה ומנחם בן סרוק נחשד בה ( נצר, תשמ״ג, עמ׳ 9 3 ; אלוני, תשמ״ט, עמ׳ 7 ) . המדקדקים שבקבוצה זו התייחסו ללשון חכמים כשפה מקולקלת ומשובשת ודבקו במקרא כסמכות הלשונית הבלעדית, חלק מהם בהשפעת המדקדקים הערביים שחיו בימיהם ויחסם לקוראן כמקור ללשון המופת ( נצר, תש״ן, עמ׳ 5 ; גמליאל, תשס״ג, עמ׳ 78 ; והשוו : חרל״פ, תשע״א – תשע״ב, עמ׳ 58 ) . לעומת זאת, גם התפיסה ההפוכה מוצאת לה ביטוי בימי הביניים ( נצר, תש״ן, שם ) . בין המצדדים בגישה זו אפשר למנות את ר׳ סעדיה גאון ואת תלמידיו, שראו בלשון חכמים לשון ראויה ולגיטימית והסתמכו עליה בעבודתם הבלשנית ( נצר, תשמ״ג, עמ׳ 7 3 – 8 3 ) , את ר׳ יונה אבן ג׳נאח, שסבר כי לשון חכמים יש לה חוקיות משלה וכי מדובר בהתפתחות לשון חיה ומשתנה ( נצר, תשמ״ג, עמ׳ 7 3 ; חרל״פ, תשע״א – תשע״ב, ע...  אל הספר