ט . אתיקה צבאית | 373 . . . אם העמדת עצמו בסכנה בשביל הצלת כלל ישראל היא חובה ולא רשות, לא אדע לפי עניות דעתי מקור אחר לזה, אלא המקור שהעירותי עליו במכתבי הראשון, והוא החיוב לצאת למלחמת מצווה, שאחד מאופניה הוא עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם, כמו שכתב הרמב"ם, בהלכות מלכים, פרק ה, הלכה א . ומה שדחה שם הדרת גדולתו דזה [ שזה ] הוא ממשפטי המלוכה, היוצאים מכלל זה ד״וָחַי בָּהֶם״ ( ויקרא פרק יח פסוק ה ) , ואין למדים מהם, דהרי גם מלחמת רשות מותרת היא, ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה בשביל הרוחה ? אלא שהוא ממשפטי המלוכה, שהיו רבים ונמסרים באומה, לפי דבריו, ואין ללמוד מזה על החובה התדירית למסור נפשו בשביל הצלת הכלל . כל אלו דבריו, שאחרי בקשת מחילה, אינם מתקבלים כלל על לבי לפי עניות דעתי . דהרוָחה זו, דמלחמת הרשות [ שהרווחה זו של מלחמת הרשות ] — כבר פירשה הרמב"ם ז"ל שם, שהיא המלחמה ״כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו״, ומאן יימר לן דמשום [ ומי יאמר לנו שמשום ] תכלית נשגבה כזאת אין היתר הכי נמי [ גם כן ] לדורות להכניס נפשו בסכנה ? . . . וגם ההנחה שזהו ממשפטי המלוכה, איני מכיר . שמשפט...
אל הספר