ו . אתיקה חינוכית | 241 וכן חכם שהגיע להוראה, ואינו מורה הרי זה מונע תורה, ונותן מכשולות לפני שוטה רשע וגס רוח ( אבות ד, ז ) " . בתוספתא — פעמיים ; בתלמוד הירושלמי — ארבע פעמים ; בבבלי — כשלושים פעמים, ובמדרשי האגדה — עשרות פעמים . שני מושגים אלה אינם שמות נרדפים ואין משמעותם זהה . על אף שבפרשנות המקרא ובספרות התלמודית משמשים שני מושגים אלה בערבוביה, המעקב אחר המקורות מאפשר להגיע למסקנה שהם בעלי משמעות שונה . הגאווה היא תחושת ערך מופרזת, הערכה עצמית גבוהה של אדם בשל השכלתו, תבונתו, תכונותיו, מעשיו והישגיו . כלשון המלבי"ם : "הגאוה היא בלב המתגאה שידמה בלבו שהוא גדול יותר ממה שהוא" ( הכרמל, עמ' 34 ) . זוהי תחושה פנימית . לא כן גסות רוח . אמנם, גם מושג זה מתאר תחושת ערך עצמי מוגזמת, הכוללת גם גאווה, אך יש בו מעבר לכך . הוא מצביע על התנהגות בוטה, המתבטאת בחוסר כבוד כלפי הזולת, ובפגיעה בכללי הנימוס המקובלים . גסות הרוח מתגלית הן בדיבור והן בתקשורת בלתי מילולית, כגון : הבעות פנים, אינטונציה ותנוחת גוף . הבחנה זו מאפשרת להבין את הדיון על אודות המקור האוסר על האדם לנהוג במידות שליליות אלו . בת...
אל הספר