דחיקתה של המתודה האלפביתית ועלייתן של המתודה הפונטית והמתודה הנורמלית

97 פרק רביעי : הוראת העברית כמקצוע לימוד מודרני במרחב דובר-הגרמנית במאה ה- 19 צליל זה צריך להיות לפי פיליפסון שמה של האות, שיחליף את שמה המקובל במסורת ( עוד על שיטה זו של הענקת שמות “טבעיים“ לאותיות ראו בהמשך ) . כלומר, פיליפסון שילב כאן יסודות של השיטה הפונטית עם מרכיבים של השיטה הנורמלית . למרות תמיכתו האיתנה של פיליפסון במתודה הנורמלית, הוויתור על רצף האותיות המקובל במסורת היה כנראה קשה מדי . כך, הוא מצא לנכון להציג את גם הרצף המסורתי, ואפילו בעמוד הפותח של המקראה ( שם, [ 1 ] ) . כמו כן הוא הצמיד לאותיות, כנהוג בחינוך המסורתי, מילים המסייעות לזכירת שמותיהן, כגון, בית — Haus ; דלת — Tür וכדומה . ככל הנראה, נוהג זה, הנשען על עיקרון ההמחשה, נראה לו נכון ומתאים להוראת ילדים . כמו בן- זאב לפניו, דאג פיליפסון לאזן את המגמה החדשנית שלו בשמירה על מספר עקרונות של הוראת העברית המסורתית . דוגמה נוספת לאופני החשיבה החדשים על הוראת העברית בתקופה זו מצויה במקראה שפרסם שמואל בן וולף דטמולד ( 1765 - 1829 ) ב- 1815 . שמה של המקראה הוא מורה דרך ללמד הילדים קריאת שפת העברי ( דטמולד 1815 ) , ומופיעים ב...  אל הספר