אג׳נדה משכילית: ידיעת עברית על בוריה והפצתה בקרב בני הדור הצעיר

73 פרק שלישי : הולדתה של המקראה העברית — "בית הספר" של יהודה ליב בן-זאב ולעיתים אף ללמוד את שמות האותיות בזוגות, אות מן ההתחלה הצמודה לאות מן הסוף, שיטה שכונתה “א“ת – ב“ש“ ( מרקוס ,1998 58 - 60 ; 34 1978, Roskies ) . לאחר שהילדים למדו את שמות העיצורים והתנועות בעברית הם התבקשו לומר אותם בקול רם ולשננם . בשלב הבא כבר נעשה מעבר לקריאה רציפה של טקסטים עבריים . כדי לשפר את הטבעתן של האותיות בזיכרונם של ילדים ניסו המורים לגייס לטובתו את הדמיון הצורני של האותיות לעצמים שונים : למשל, האות אל“ף דומה לאדם הסוחב כד מים, האות בי“ת לבַּעל פה רחב וכדומה . אך ככלל, לימוד העיצורים והתנועות נסמך בעיקר על שינון ( גיליס ,1987 46 - 50 ; מרקוס ,1998 58 - 60 ; טורניאנסקי ,2010 7 - ,9 24 - 25 ; 33 - 28 1978, Roskies ) . שיטה זו של לימוד האותיות העבריות הוסיפה להיות שלטת ב“חדר“ גם בתקופה המודרנית . לצד הנוהג הנמשך להשתמש בשיטה האלפביתית, עלו ופרחו בתקופה זו שיטות הוראה חדשניות שהציעה הרפורמה בחינוך הגרמני- נוצרי . שיטות אלה השתמשו באמצעים שונים כדי לעודד את רכישת השפות של ילדים, כגון לימוד מודרג, התבססות על ...  אל הספר