פרק שביעי: מורה לחיים

42 פרק שביעי — שתי הכיתות שחינך במשך תשע שנים, עד שסיימו בשנת 1933 : "רוב שעותי הפנויות אני מקדיש למחשבות עליה [ . . . ] . בעבור יום ולא ראיתי מי שהוא מהמחלקה, אני חש געגועים, ואם יומים - שלושה — אני שרוי בצער ממש ומתחיל מהרהר אחר מידותי, אחרי מטרת חיי 2 קשרים הדוקים התפתחו בין בן-יהודה לתלמידיו ; רבים ועבודתי" . מהם ביקרו לעיתים תכופות בביתו, שיתפו אותו בחייהם האישיים, בבעיות שהיו להם בבית, ברגשות אהבה, בשאלות על מיניות ובעניינים אישיים אחרים . מקצתם אף הראו לו את יומניהם האישיים, שחלקים מהם נקראו בכיתה בזמן חלוקת התעודות . בן-יהודה מצהיר ברומן על מטרתו החינוכית בשאלת הקשר עם תלמידיו : "והרי לזאת אני שואף : להיות חבר אינטימי לחניכי . ידעתי כי זאת מדרגה גבוהה [ . . . ] . עלי להיות לא רק חבר בחברת הילדים אלא גם חבר אינטימי לכל אחד ואחד מהם לחוד . אז אהיה בטוח בהשפעתי עליהם ויהי מצדם יחס של חבה אלי, אשר ימנע כל הפרעה מוסרית 3 היו הורים שכעסו על הקשר האינטימי בחברה ובחיי הפרט גם יחד" . שהיה לו עם תלמידיו וחששו שהוא מחליש את ההשפעה שלהם על ילדיהם . גם מורים שעבדו איתו ביקרו את קרבתו לתלמיד...  אל הספר