מאמר שלישי: כללים בסיסיים ומיוחדים ללשון העברית

122 פ רול ג ו מ נ י 3 ( אם הדבר אפשרי, מציבים מֶתֶג ) מעין הדגשה משנית ( , ואז ההפסק נופל בהכרח על ההברה השנייה ; למשל במילה מֵֽחָכְמָה . 124 הלשון הארמית, משוחררת הן מכלל הרכות והן מכלל ההרמוניה, ולכן היא יותר אחידה ועקבית מהעברית . העברית היא לשון עשירה ומורכבת יותר ומספר הכללים הרב שלה, שעליהם דוברי העברית צריכים לשמור, יוצר מצב של קונפליקט גדול יותר, וזה גורם לגיוון גדול יותר ולחוסר עקביות . משום כך ההברות הארוכות לא תמיד נשמרות בלשון העברית כפי שניתן לראות במילים הבאות : הִפְקִיד , הִפְקַדְתָּ ; יָקוּם , וַיָקָם , תָּקֹמְנָה . 125 הלשון העברית, מבחינה דקדוקית, עשירה יותר מן הארמית במובנים הבאים : 166 א ( יש בה מספר גדול יותר של צורות שמניות . 167 ב ( יש צורות פועל שאינן קיימות בארמית, קרי, שני הבניינים הסבילים פֻּעַל ו הָפְעַל . הלפני אחרונה של המילה הראשונה מבין השתיים היא מעורבת ) סגורה ( , ולפיכך גם היא אינה יכולה לקבל את הטעם המשני וגם לא את הטעם שנסוג במקומו של הטעם המשני . למשל, דִּבֶּר-לוֹ , וַיִּקְרָא-לוֹ . לקו המחבר יש מטרה נוספת והוא למנוע רצף של שני טעמים או יותר שאינם ...  אל הספר