51 כאילו הוא נושא משמעות מינית או תוקפנית . בספרה 'הצילום כראי התקופה', זונטג טוענת כי אף שבעבר היה נדמה שבכוחם של צילומים דוקומנטריים לתעד עוולות, לעורר אצל הצופים תגובה אתית ולדחוף אותם למעורבוּת, יכולת זו אבדה במחצית השנייה של המאה העשרים, משום שייצוגים ויזואליים של סבל הפכו להיות מקושרים במובהק לרדיפה אחר סנסציות . במקום להגביר את הסולידריות ואת המעורבות האישית של הציבור הרחב, הדימויים הסנסציוניים גרמו להיווצרותו של יחס מציצני כרוני כלפי העולם . בכיוון דומה, מרתה רסלר מקשה ושואלת אם צילום דוקומנטרי יכול לדווח באופן אמיתי על המציאות . לטענתה, הצילום מציע רק סימנים ריקים מתוכן למצבו של האדם, ואופיים הפתוח תמידית של הצילומים מקשה מאוד על השימוש בהם לאקטיביזם חברתי . "החשיפה, החמלה, הזעקה, של הצילום התיעודי, שניזון מהתמסרות לשינוי ותיקון, היטשטשו והפכו לאקזוטיוּת, לתיירוּת, למציצנוּת, לפסיכולוגיזם ולמטפיזיקה, למרוץ אחר פרסום ולקרייריזם" . 3 טענה זו מדגישה את השפעתו המרגיעה של הצילום הדוקומנטרי בכל הנוגע לזוועות או לסבל של אחרים . מדובר בהשפעה מרככת מבחינת הצופים, מכיוון שהצילום מדגיש א...
אל הספר