אחרית דבר

מנו רוזן 260 לראשונה את אוֹפָּה בהלוויה של אבי התחלף בעיקר בעצב גדול . בכל פעם שאני שומע על מישהו שהתאבד, אני חושב על אמא דופקת על ההגה וצועקת : “רגשות האשמה הארורים האלה . “ וצר לי על המשא הזה שנשאה איתה כל השנים . במאמרה “אנו הפליטים“ משנת 1943 , כתבה חנה ארנדט על התאבדות . בניגוד ליהודים דתיים, אשר רואים בהתאבדות קריאת תיגר על הבריאה כולה והצהרה שהחיים אינם ראויים לחיותם, טענה ארנדט שיהודי אירופה החילונים שבחרו לשים קץ לחייהם הם שונים : “מתאבדינו אינם מורדים מטורפים שמתריסים בפני החיים והעולם, שמנסים להרוג מתוך עצמם את היקום כולו . דרכם להיעלם היא שקטה וצנועה ; כמו מתנצלים על הפתרון האלים שמצאו לבעיות האישיות שלהם,“ היא כתבה . אינני יודע אם הוגו התכוון להתריס, להצהיר שהחיים אינם שווים, או רק להיעלם בשקט ובצִנעה . אם אכן זאת הייתה כוונתו, אני חושש שהדבר לא צלח בידו . אקט ההתאבדות שלו רָעם בראשה של אמי כל חייה . בנוגע לגרמניה, דברים משתנים . בשנת 1972 , שנה לפני מותו של ד“ר פרידריך פנזה, האגודה הגרמנית לפסיכיאטריה ונוירולוגיה העניקה לו חברוּת כבוד, אבל בשנת 2011 ביטלה אותה בטענה כי “מ...  אל הספר