תל אביב ״רק רגע״

מנו רוזן 256 צודקת . רק רגע . הכול רק רגע . אוֹמָה מעולם לא עזבה את הדירה הקטנה ברחוב ריינס 5 . הנסיעה לקפריסין הייתה הפעם האחרונה שיצאה מגבולות הארץ, אבל היא הייתה לגמרי צוּפְרידֶן . היא הוציאה את כספה וזמנה על הדבר שהעריכה יותר מכל דבר אחר : משפחה . גם כמבוגר, בכל ביקור שלי אצלה היא הייתה שולחת יד לארנק, מוציאה כסף ודוחפת שטר לידי . לא היה טעם להתווכח . בשבילה, לשבת בבית קפה ולצפות בנכד או בנין קורא ספר וצוחק, זוהי תמצית החיים הטובים . באשר לשקיות סוכר, היא לא הפסיקה לגנוב אותם מבתי קפה עד יומה האחרון . ב – 1986 אוֹמָה קיבלה שבץ מוחי ואושפזה לחודשים רבים . כששהתה בבית החולים הגָנוֹבים פרצו לדירה, אבל אמא, שידעה שעם המזל שלה זה חייב לקרות, כבר סילקה משם את רוב חפצי הערך . אוֹמָה מתה ב – 1988 . בימיה האחרונים הייתה מילה אחת על שפתיה, כך סיפרה לי אמי . היא קראה לאִמה בגרמנית : “מוּטי“ . כאמור, אמא המשיכה לעבוד אצל ד“ר ליכטנשטיין עוד שנים רבות לאחר שעבר למשרד הקטן ברחוב יוסף אליהו ועזרה לניצולים רבים לקבל פיצויים מגרמניה . מעולם לא דיברה על מקרים ספציפיים, אבל אני יודע שהרבה אנשים היו אס...  אל הספר