מנו רוזן 246 שעכשיו יהיה בסדר . אחותי אוה ואני המשכנו לחפור שוחות בחצרות הבתים, וכאשר הגענו לחצר שלנו, התעייפנו ועצרנו באמצע . כשאמא חזרה מהעבודה, היא הביטה בחפירה הרדודה בחצר האחורית ומילמלה, “צדקה מתחילה בבית . “ באותו לילה כשנשמעה אזעקה, היא אמרה לנו להיכנס מתחת למיטתה בחדר הקדמי, ושלושתנו שכבנו על הבטן ושמענו קולות נפץ עזים . למחרת הלכתי לראות בית שנפגע לא רחוק מאיתנו . חזיתו נהרסה, ויכולת לראות את הדירה של המשפחה כאילו הייתה בית בובות . למרבה המזל, המשפחה שגרה שם הייתה בשוחה . הילדים אמרו שהירדנים כיוונו לביתו של משה דיין שגר בשכונה שלנו, אבל פיספסו . כעבור כמה ימים המצב השתנה באופן דרמטי וישראל כבשה את סיני, את הגדה המערבית ואת רמת הגולן . אמא נראתה שמחה, אבל לא נסחפה בהתלהבות הכללית . בניגוד לאביה היא הרגישה שייכות לישראל, אבל תמיד עמדה קצת מהצד . בת דודתי תחִיה, שנותרה עם שני ילדים צעירים לאחר שבעלה נהרג במלחמה, באה ערב אחד לדבר עם אמא . הן דיברו זמן רב בסלון, וכשהן סיימו, אמא קראה לי לחדר ואמרה לתחיה : “את רואה ? הם גדלים להיות ילדים טובים . “ שתי שניות, “במיוחד כשהם ישֵנים,“ ...
אל הספר