תל אביב ״אני לא יכול להמשיך״

מנו רוזן 240 בשבת בבוקר . כשאני חושב על זה עכשיו, נראה לי שמתישהו באותה תקופה גם סיפרתי לה את הבדיחה ההיא — זה לא הנפילה מבניין גבוה אלא המפגש עם המדרכה שהורג אותך . אני מתכווץ בכיסא למחשבה על אמא, מרגיש את מבטה הקפוא כשכעסה . אמא, לא ידעתי . אילו הייתה לי מכונת זמן, הייתי חוזר עכשיו ל – 1965 ומדווח לך את מה שאני יודע על ד“ר פנזה, במקום לספר לך בדיחות מטומטמות . הדוח של פנזה הגיע לתל אביב ביום חמישי, 11 במרץ ,1965 בדיוק שבוע לפני פורים . אני בטח בילבלתי לה אז במוח לְמה אתחפש, שעה שהיא חשבה על זה שאין לה עוד כוח . אבל מהר מאוד היא חזרה למכונת הכתיבה, וכבר ביום שבת סיימה לכתוב תצהיר חדש, שבו הסבירה שהדיכאון של אביה לא התחיל פתאום, עשרים שנה אחרי בואו לפלשתינה, כפי שהמומחה מניח, אלא הרבה קודם לכן . “אני לא יודעת אם אבי היה אדם שמח לפני שעלה לארץ ישראל, אבל בכל התקופה שאני זוכרת אותו כאן, הוא סבל מדיכאון,“ כתבה . כדי לתמוך בטענתה השיגה תצהירים משני אנשים שהכירו אותו בשנים הראשונות בתל אביב : אלזה שווייצר וארתור כץ . שווייצר כתבה על הכרותה רבת – השנים עם משפחת מנדל כשכנים בתל אביב . “דוקטור...  אל הספר