הַאם ״הכול כאן בתוך התיק״

מנו רוזן 148 נקטעה עם מותה של אמי שלוש שנים לאחר שהכירו, אבל הן הצליחו לדחוס לתקופה הזאת מכתבים, שיחות טלפון, ביקור בישראל בקיבוץ של אחותי אוה וסיור של יומיים במזרח גרמניה . למשטילד יש שני חתולים שלפעמים מביאים לה מתנות מהשדות הסמוכים בדמות עכברים מתים . “זו הדרך שלהם לתרום לכלכלת הבית,“ היא אומרת . פגשתי אותה לראשונה כשביקרתי בהַאם בשנת 1994 , שנתיים אחרי מות אמי . היא חיכתה לי בתחנת הרכבת שנראתה אז בדיוק כמו ב – 1956 . עכשיו אנחנו יושבים בסלון הקטן והחמים שלה, ובעודה מגישה שזיפים טעימים שקטפה בכפר ועוגיות שאפתה עם נכדתה בת השבע, אני רואה בדמיוני את סבתי וסבי, לוצי והוגו, מגיעים להַאם ברכבת מדיסלדורף, מתקדמים בין כל הנוסעים לעבר היציאה מן הבניין, אולי מחזיקים ידיים . “סבא וסבתא שלך מעולם לא ביקרו בהַאם,“ משטילד אומרת, כאילו צפתה בתמונות שבראשי . אני מופתע, אבל לא המום . כשעברתי על המכתבים שלהם מהנסיעה, הבחנתי בהעדר מכתב שמתאר את ביקורם בהַאם . אולי הוא אבד, חשבתי לעצמי, ואולי ( סביר יותר ) הביקור היה כל כך כואב, שהם חיכו עד שיחזרו לישראל לפני שיספרו לאמי עליו באופן אישי . עכשיו מסתבר ...  אל הספר