מנו רוזן 138 כשאני עוזב את קפה בלום, שתי צעירות בשחור ניגשות אלי . אחת מהן, נושאת מצלמה גדולה, שואלת אותי באנגלית במבטא ישראלי כבד, איך להגיע לאיזה תיאטרון . אני שואל אם היא מדברת עברית . כן, היא עונה, קצת מופתעת, ומסבירה שהן ממהרות . סרט שהיא וחברתה עשו מוצג באיזה פסטיבל, וזה צריך להיות פה איפשהו . האם אני יודע איפה זה ? אני שואל אם יש להן מפה . יש, אבל הן לא יודעות באיזה רחוב התיאטרון נמצא . זה תיאטרון קטן, האם אני לא מכיר ? לא, אני לא מכיר . אני שואל אותן על הסרט, אבל אין להן זמן לבן אדם ששואל כל כך הרבה שאלות, והן רצות הלאה, שתי צלליות שחורות בגשם, וגבר עם מטרייה מלווה אותן במבטו, מתגעגע למרק תפוחי אדמה סמיך . כשאמא סיפרה לי על ההתאבדות, היא אמרה שהוגו התגעגע לגרמניה . אבל זה לא באמת נקלט אצלי, מה שדי מפתיע כי אני דווקא מבין בגעגועים . גם אני מהגר, אם כי מהגר שונה מאוד מהוגו . הגסטאפו מעולם לא הופיע בפתח ביתי . לא הכריחו אותי לעזוב את ארצי . מעולם לא נרדפתי . שמעתי אותה היטב, אבל איכשהו לא יכולתי לקבל שמישהו יתגעגע לגרמניה אחרי כל מה שקרה . אלא שלא חשבתי על הגוונים השונים של געגועי...
אל הספר