מנו רוזן 132 כל חייו הוא מצווה על מקורביו להגיד שהוא מת אם מישהו מתקשר ( ולא רק בין שתיים לארבע כמנהגה של אמי ) , לאט – לאט פחות אנשים מתקשרים . ואם האיש גאה מכדי להרים טלפון לידיד, יש רגע שבו איש אינו מתקשר עוד . בדירה הקטנה ברחוב ריינס 5 לא היה אז בכלל טלפון, מה שהקל עליו עוד להסתגר : לא לבוא אם מזמינים אותך לקפה, לא להזמין אחרים, לא לפתוח את הדלת כשמצלצלים . בדמיוני עולה תמונה של הוגו יושב במיטה בפיג‘מה מכופתרת, ופעמון הדלת מצלצל ומצלצל . בארוחת הבוקר שלמחרת בוויסבאדן דווקא קראו להוגו לטלפון . על הקו היה אלכסנדר בֶּסֶר, עוד גרסה אפשרית של חייו — עוד עורך דין יהודי גרמני שברח לתל אביב עם שליטה מועטה באנגלית, וכעת הוא עורך דין מצליח בגרמניה . בניגוד להוגו, בֶּסֶר מעולם לא היה ציוני, כך שאפילו לא שקל לעסוק בארץ במשפטים . תל אביב עבורו הייתה סככה זמנית מפני הגשם בזמן הסערה . הוא התפרנס מכתיבה לעיתון מקומי בגרמנית ומנגינה בפסנתר בברים ובבתי קפה . בשנת 1950 , כאשר השמים התבהרו, בֶּסֶר חזר לגרמניה, שב לעסוק במשפטים וניהל פרקטיקה מצליחה בפרנקפורט . הם סיכמו שבֶּסֶר יבוא לוויסבאדן בהמשך השבו...
אל הספר