מנו רוזן 102 ודיברנו על הכול . לעולם לא אשכח את זה . “ אני פורש את התמונות על השולחן . הלב שלי דופק ( מהריצה ? מהתרגשות ? ) . אני עוקב אחר הבעת פניה של גברת בודקר האֵם, שמביטה בתמונות . מחכֶּה לסימן . לא, היא לא מזהה אותם . בטוח שלא את הוגו . אולי את לוצי . האם אני זוכר מישהו ממכריהם ששהו איתם פה ? אני זוכר שהם הזכירו מישהו בשם יוליוס סימון מתל אביב . השם הזה מצית ניצוץ בעיניה של האישה המבוגרת . “הו, כן ! אני זוכרת את דוקטור סימון . הם באו לכאן הרבה ! “ היא אומרת . היא מספרת לי שכל היֶקים מתל אביב היו באים לכאן . “כולם הכירו את כולם,“ היא אומרת, “והם סיפרו אחד לשני על המלון הזה . “ זו הפעם הראשונה בנסיעה הזאת שאני חש בנוח . גברת בודקר הצעירה ואני יוצאים החוצה לרחוב . היא מספרת לי שהסמטה מאחורי המלון נהרסה כולה בזמן המלחמה . המלון עצמו נהרס חלקית ונבנה מחדש . היא מתארת שינויים נוספים שנעשו מאז שנות ה – 50 , כדי שאוכל לדמיין איך בדיוק נראה המקום כשסבא וסבתא שלי היו כאן . היא נזכרת שהיא ואחיה שגדלו במלון היו מתחבאים מאחורי פינות וגומחות במסדרונות וקופצים בהפתעה לפני אורח שהיה שקוע במחשבות...
אל הספר