ויסבּאדן ״לאֹ אֵדַע מָה פֵּשֶׁר דָּבָר שֶׁכֹּה לִבִּי עָצֵב״

מנו רוזן 98 הדממה בקרון נקרעת לפתע . בחור צעיר שמחפש את המושב שלו, פתח את דלת ההזזה שבין הקרונות . איזה רעש ! הדלת נסגרת מאחוריו, ושוב משתרר שקט מרגיע . אמא בטח הייתה לוחשת, “איזה שקט ! “ אני מנסה לנחש אם המלון בוויסבאדן ייעתר לבקשתי, לישון באותו החדר שבו אוֹמָה ואוֹפָּה ישנו בשנת 1956 . אני יודע שזה לא הגיוני, אבל היי, זאת גרמניה, כאן שומרים על רישומים מדויקים . חוץ מזה, המלון עדיין מנוהל על ידי משפחת בּוֹדֶקֶר, שניהלה אותו גם אז . זה לא בלתי אפשרי . הוגו כתב שכאשר הם עלו על הרכבת, הוא חש כאילו עלה על מכונת זמן . עכשיו אני מבין לְמה הוא התכוון . בתחילה הרכבת עוברת ברובע מגורים בדיסלדורף, אבל אז הבניינים מפַנים את מקומם לעצים ובהמשך למצודות ומבצרים ויערות, שלא השתנו במאה השנים האחרונות . לוצי התרשמה מהוגו, שזכר היטב את כל התחנות . אחרי דיסלדורף הוא ידע שהם יגיעו לקלן, ואחרי קלן — בון, ואחרי בון — קובלנץ . וליד מצוק לוֹרֶלַיי לוצי זכרה את השורה המפורסמת משירו של היינריך היינה : “לֹא אֵדַע מָה פֵּשֶׁר דָּבָר שֶׁכֹּה לִבִּי עָצֵב“ . אלא שהיא ידעה למה היא עצובה — כי אנחנו לא איתה, כך כתבה ...  אל הספר