מנו רוזן 90 ככל שחלפו הימים, הוגו נשאר בחדרם במלון יותר ויותר, ולוצי סובבה ברחובות, מביטה, שונאת, סוערת, מתווכחת, לא רק איתו אלא גם עם עצמה . היא השתוקקה לחרסינה ולאופנה ולתכשיטים, אבל שׂכיות החמדה האלה גם הזכירו לה את כל מה שנשדד מהם . כל האנשים האלה שמסתובבים כאן ברחוב מקושטים ומכובדים יכלו להיות הם עצמם — לוצי והוגו — וכאילו הזדעזעה מעצם המחשבה, הוסיפה מיד : “לא ! לא הייתי רוצה להיות אחת מהם ! “ היא חזרה להיות אותה נערה בבגדי מלחים אופנתיים בתחילת המאה, שכה אהבה את ארץ הולדתה . היא נמשכה ליופי של גרמניה, לא לבניינים שאותם כינתה “כאוס ארכיטקטוני“, אלא לטבע : לנהר הריין, לשמיים, לאור, לרוח שנושבת בעצים המנוקדים כתמים צהובים – כתומים כעת . “שכחתי כמה יפה כאן,“ כתבה במכתב לאמי, וקיוותה שיום יבוא ותוכל לחלוק איתנו את היופי הזה . אבל גם בעניין היופי צפה ועלתה הסערה שבתוכה . מה שהיא ראתה שָבה אותה ופגע בה בו – זמנית . “אני לא יכולה ליהנות מהיופי הזה,“ כתבה .
אל הספר