מנו רוזן 80 חברים מפנקים אותנו, אנחנו ישנים בסוויטות יוקרה, האוכל פנטסטי והמנות עצומות . אבל אמא הייתה מודאגת, והיו לה סיבות טובות : השעות הארוכות שבילה אביה במיטתו בתל אביב וההתבלבלויות שלו ברחוב . איך הוא מסתדר עכשיו במולדתו הישנה ? לוצי ציינה במכתב עד כמה הוגו מתמצא היטב בעיר . אבל גם הודתה שלפעמים, במיוחד באזור שהופצץ קשות ליד תחנת הרכבת, הוא תועה בניסיון להבין לאן נעלם רחוב קטן כלשהו . ואמא שלי אולי הירהרה : זה הוא או דיסלדורף ? האם זה המוח שלו או העיר המנוקבת הזו ? גם כאן וגם שם קטעים נמחקו, רחובות קטנים וסמטאות הפכו לשדרות רחבות . ואיך אִמה מתמודדת עם כאבה ? האם היא תיסע לנורטהיים, מוקד הכאב ? אני מדמיין את אמא קוראת שוב ושוב את מכתביהם אחרי שהשכיבה אותנו לישון בלילה, בניסיון להבין אם הם מסתירים משהו . היא מדליקה סיגריה ומגרדת בהיסח הדעת את העור סביב ציפורניה, שתמיד היה אדום . לפעמים דימם . היא לוקחת שאיפה ארוכה מהסיגריה, והזעם על העוול שנעשה לאביה מתעצם בתוכה . היא נזכרת בשיחות איתו על כך שצדק חייב להיעשות, וכאן יש אי – צדק שאיש לא נתן עליו את הדין ! אבל אולי יש תקווה ? היא מטה...
אל הספר