מנו רוזן 36 אחיה של אמי, כבר סיפר לי כל מה שהוא יודע, וזה לא הרבה כי הוא לא היה בארץ כשהם נסעו . היחידה שידעה הכול על הנסיעה ההיא זו אמא, והיא כבר לא בתל אביב . אני זוכר טיסה אחרת ב – 1992 , לפני כעשר שנים, בדיוק במסלול הזה מניו יורק לתל אביב . רק שבוע לפני כן חיבקתי את אמא במסדרון בית החולים כי הייתי צריך לחזור לעבודה בברקלי . למחרת היא הייתה אמורה להשתחרר מבילינסון, ויכולנו להעמיד פנים שעוד נראה זו את זה, אבל שנינו ידענו שזה המפגש האחרון . היא נשכה את הזרת כדי לא לבכות . נישקתי אותה וירדתי במדרגות, שם לא יכולתי עוד לשלוט בדמעותי . אני זוכר את המועקה בבטן במונית לנמל התעופה, ובטיסה לארצות הברית . אלא ששנינו טעינו : זה לא היה המפגש האחרון שלנו . אחרי כמה ימים אמא אושפזה שוב, והייתי מוכרח לראות אותה עוד פעם אחת . טסתי לתל אביב דרך ניו יורק בדיוק בטיסה הזאת . כשנכנסתי לחדרה בבילינסון, היא אמרה : “מנו, תודה שבאת . “ אחרי כמה ימים אמא איבדה את קולה . הבאתי לה בלוק כתיבה, שבו נשתמרו רסיסים חד – צדדיים של שיחותינו : “ממתי אני פה ? “ “כיוון שאינני זוכרת איך הגעתי לטיפול נמרץ, נדמה לי כל הזמן ...
אל הספר