ניו יורק ״לפעמים נאלצתי להתכופף״

מנו רוזן 32 אתמול ביקרתי בארכיון מכון ליאו בק ברחוב 16 במנהטן . כשעילעלתי בגיליונות מצהיבים של “ידיעות התאחדות עולי גרמניה“, נתקלתי במודעה מ – 1934 שמזמינה את הקוראים לבקר בקפה מנדל ברחוב בן יהודה פינת בוגרשוב, ומבטיחה “אוכל ומשקאות משובחים, שירות קשוב ושְהִייה נעימה בגינה מוצלת“ . גינה מוצלת ! צֵל היה חשוב . עד היום המילה שָאטֶן ( Schatten ; צֵל ) מרגיעה אותי פלאים, כי היא ההיפך מזוֹנֶה ( Sonne ; שמש ) , מילה שנאמרה בחשדנות . בערימת התמונות שאני סוחב איתי, יש תמונה של משפחת מנדל עומדת לפני בית החרושת החדש של הוגו בבני ברק ומתגוננת מהשמש . אמא שלי חבושה כובע רחב שוליים, מגינה על עיניה בידה . כל חייה ברחה מהשמש, וכשהיינו הולכים בתל אביב ונקלעים לפינה מוצלת עם רוח קרירה, היא הייתה עוצרת ומודיעה : “מכאן אני לא זזה . “ גרטרוד מספרת איך לימים היא וארתור פתחו חנות נעליים ברחוב דיזנגוף ; ולאחר שהוגו איבד את המפעל שלו ואת כל כספו, בכל בוקר הוא היה עובר בחנות שלהם כדי לקרוא את העיתון בגרמנית שראה אור בתל אביב עבור קהל היֶקים, לפחות יֶקים כמוהו שלא קראו עברית . בימי שישי הוגו היה מביא “שאבֶּס בּ...  אל הספר