ברקלי ״זו לא שיחה לאוטו״

מנו רוזן 14 שיחות משמעותיות בחיי נוטות להתרחש במכונית ( הצעתי לאשתי נישואים ברמזור ) , וכך גם שמעתי על התאבדותו של אוֹפָּה . כ – 15 שנה לפני שנאדין הקריאה לי את המכתבים, אי – שם בסוף שנות ה – ,80 אמי הגיעה מישראל לבקר אותי ואת משפחתי . גרנו אז ליד ברקלי, ונהגתי בוולוו סטיישן הישנה שלנו מסן פרנסיסקו הביתה . אני עדיין זוכר את הקטע הזה של הכביש המהיר ואת נהם המנוע של הוולוו ( איזה רעש ! ) . אמי ישבה לצדי, ודיברנו בנחת אחרי יום מוצלח בעיר . אולי ביקרנו במוזיאון, אולי בצ‘יינה טאון . איכשהו הגענו לדבר על בריאות ומשם על מחלות תורשתיות, כשפתאום עלה בדעתי שאינני יודע איך אביה של אמי מת . “ממה בעצם אוֹפָּה מת ? “ שאלתי . “הוא התאבד, לא ידעת ? “ היא ירתה בחזרה, מתנערת בעדינות מכל אחריות לבורוּת שלי . “מה ? ? ? “ אצבעותי קפאו על ההגה . “זו לא שיחה לאוטו,“ אמא סיימה את הדיון . ועד שהגענו הביתה, המשפט “הוא התאבד, לא ידעת ? “ הלם בראשי . לא, לא ידעתי . ידעתי שהוא מת בן שישים ומשהו, גיל די סביר אז למוות טבעי . בארוחת הערב היא התמקדה בנכדים שלה, אבל כשהם היו במיטה, היא ידעה שהגיע הזמן לדבר . ישבנו ליד ...  אל הספר