346 | שקופים על מגש הכסף שחשים מוגנים בשדה הקרב ואינם חוששים לחייהם, רבים מבני הניצולים חשים סיכון גדול לחייהם, בוודאי בנסיבות מאיימות כמו מלחמה . כפי שסיפר אחד מהחיילים שראיינה עמיה ליבליך לספרה "חיילי בדיל על חוף ירושלים" ( 1983 ) : בצבא התרחקתי מהבית . הצבתי איזה מרחק-ביטחון ביני ובינך [ . . . ] . התחלתי לתפוס שאת זאת את ואני זה אני . עברך איננו עברי . משהו נשבר בך ולכן את כל כך פגיעה וחלשה אבל אני אהיה שונה [ . . . ] אלמלא פרצה המלחמה [ . . . ] גייסו אותי באביב של 1967 [ . . . ] אמרו שהערבים מכינים לנו שואה שנייה . חשבתי אז שזהו גורלי לחיות מחדש את מה שעבר עלייך . זה נראה כל כך טבעי ובלתי נמנע, ממש כמו מעגל שנסגר . התחושה שהרע מכל יכול לקרות לי במלחמה מציפה 2 [ בי ] תחושות של חוסר אונים ופחד מוות . כלומר, מול האיום האשליה של ביטחון קורסת, דבר העומד ביסוד הקריסה של הלם קרב . הפגיעות מתבטאת גם באשמת השורד, שהיא מאפיין בולט הן בקרב ניצולי השואה והן בקרב צאצאיהם . בעוד מרביתנו מתייחסים לעובדה שאנחנו חיים כמובנת מאליה, ניצולים ובניהם לא תופסים את החיים כמובנים מאליהם . לעיתים קרובות, הם...
אל הספר